פסק-דין בתיק ת"א 3070-02

רקע ותמצית התביעה

1. תביעה כספית שסכומה ליום הגשתה (29/4/02) 174,621 ש"ח. בחודש אוגוסט 2003 תוקנה התביעה, וההתייחסות אליה בפסק הדין תהיה כפי שתוקנה. ההליכים נגד הנתבעת 1 (להלן גם "העמותה") עוכבו מחמת פירוקה. ההליכים נגד ארבעה נתבעים נוספים הסתיימו בפשרה. כל הנתבעים האחרים (פרט לנתבע 4 אשר טען לעצמו והוא כיום בעל רישיון לעריכת דין) יוצגו על יד עו"ד אורי פרייס. הנתבע 4 הגיש סיכומים מטעמו. עו"ד פרייס לא הגיש סיכומים. הנתבעת 7 (רעייתו של הנתבע 4) ביקשה בנסיבות אלה להגיש סיכומים בשמה-היא באופן עצמאי, וכך עשתה לאחר שהדבר הותר לה. התובעת ביקשה כי יינתן פסק דין כנגד אותם נתבעים שלא הגישו סיכומים אף שההליך נגדם לא עוכב ולא הסתיים בפשרה, אולם הבקשה לא התקבלה ונקבע כי דינו של נתבע שלא הגיש סיכומים כדין נתבע שלא התייצב, ועל כן זכאית התובעת לפסק דין נגד נתבעים אלה רק עד כמה שיעלה בידה להראות בסיכומיה כי הוכיחה את תביעתה נגדם עד כמה שהנטל לעשות כן מוטל עליה (תקנות 160(ד) ו-157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). עוד נקבע כי נושא זה יוכרע במסגרת פסק הדין.

2. עילת התביעה כפי שתוארה בכתב התביעה המתוקן היא זו: התובעת (וליתר דיוק חברה אחרת הקשורה בתובעת, ולכך נשוב בהמשך פסק הדין) עסקה בתקופה הרלבנטית במכירת חומרי בניין שונים, לרבות אבני פסיפס קראמי. העמותה עסקה באותה תקופה בהקמת מבנים שנועדו למגוריהם של חבריה, תושבי אור יהודה שהיו זכאי משרד השיכון. הקבלן הראשי שעסק בהקמת המבנים עבור העמותה היתה חברה בשם ש. שמש (להלן "הקבלן"). בתמצית, טוענת התובעת כי בשנת 1994 או בסמוך לכך פנו אליה הנתבעים 2 (להלן גם "ורסאנו") ו-4 (להלן גם "סולומון") בשם העמותה, והעמותה ביקשה לרכוש מהתובעת תמורת מחיר מוסכם אבני פסיפס לחיפוי חיצוני בשני מבנים שבנתה ברח' הרצוג באור-יהודה. בין העמותה (באמצעות ורסאנו וסולומון) לתובעת נכרת ביום 21/3/94, לטענת התובעת, הסכם בכתב (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן, להלן גם "ההסכם המקורי") לאספקת האבנים לפסיפס האמור, והעמותה התחייבה לשלם מקדמה בסך 10,500 ש"ח (כולל מע"מ) ואת היתרה בשלושה תשלומים שווים. לטענתה, אף שהמקדמה המוסכמת שולמה רק בחלקה (4,129.91 ש"ח בלבד מתוך 10,500 ש"ח), סיפקה את שהוזמן ממנה בשלושה משלוחים בתמורה כולל של 167,808.61 ש"ח. תמורת המשלוח השלישי שולם רק חלק קטן מהתמורה, ושיקים שניתנו לכיסוי היתרה ומועדי פרעונם בסביבות מחצית שנת 1995חוללו. שיקים של הקבלן שהוסבו על ידי העמותה וניתנו לתובעת חלף השיקים שחוללו, חוללו אף הם (לאחר שלבקשת העמותה נדחה מועד פירעונם, אך ללא הועיל). ביום 23/7/95 ולאחר מו"מ נערך הסכם נוסף עם העמותה (שנחתם על ידי ורסאנו בשמה) ולפיו תקבל התובעת על חשבון החוב 50,000 ש"ח מתמורת המכירה של דירה מס' 4 ויתרת החוב תשולם עד 10/9/05 (נספח ו' לכתב התביעה המתוקן, להלן גם "הסכם הפירעון"). גם הסכם הפירעון הופר (ובינתיים סופק משלוח רביעי של מוצרים). הליכים למימוש השיקים שחוללו, הן של העמותה והן של הקבלן שניתנו על ידי העמותה לתובעת, הניבו תקבולים שנזקפו כנגד ההוצאות המשפטיות שנפסקו בתיקי ההוצאה לפועל, כך שהחוב לא הוקטן.

3. סכום התביעה כולל שלושה רכיבים:

א.      יתרת החוב עבור המוצרים שסופקו בסך נומינלי של 68,354.65 ש"ח, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריכי החשבוניות עד למועד הגשת התביעה - 127,763 ש"ח;

ב.       עמלות בנקאיות בהן נשאה התובעת בגין חילול שיקים שהפקידה בסך נומינלי של 33 ש"ח, ובשערוך כחוק למועד הגשת התביעה - 61 ש"ח;

ג.        יתרת הוצאות הליכי הגבייה בהוצאה לפועל שלא נפרעה, שסכומה המשוערך כחוק למועד הגשת התביעה 46,797 ש"ח.

4. התובעת טוענת כי ורסאנו היה יו"ר העמותה בתקופה הרלבנטית, וסולומון (שהיה אז בעל רישיון לראיית חשבון וכיום מחזיק גם ברישיון לעריכת דין) היה פעיל מרכזי בעמותה אף הוא בתקופה הרלבנטית (פירוט נוסף יובא במסגרת הדיון בשאלת חבותו האישית של סולומון). גם הנתבע 6 (המכונה משום-מה "הנתבעת 6") היה, לטענת התובעת, בעל "תפקידים שונים" בעמותה. שאר הנתבעים היו, לטענת התובעת, רוכשי דירות מהעמותה וחברי העמותה. את חבותם של כל הנתבעים (פרט לעמותה) מנסה התובעת, לפי כתב התביעה המתוקן, לבסס על אדנים אלה:

א. חוזה "עמותה - משתכן" (להלן "חוזה משתכן") בינם לבין העמותה שבמסגרתו התחייבו לשלם את התשלומים הנובעים מבניית הבניין שבו תהיינה הדירות המיועדות להם. לטענת התובעת, מדובר בחוזים לטובת צד שלישי, והיא בעלת מעמד של צד שלישי לעניין זה;

ב. העובדה שהזמינו, לטענת התובעת, חומרי בניה מהתובעת בהיקפים שיד העמותה אינה משיגה לשלמם תוך עצימת עיניים כלפי היות המקורות שהתקבלו בעמותה בלתי מספיקים לכיסוי עלות החומרים שהזמינו;

ג. העובדה שעשו שימוש במקורות שהתקבלו בידי העמותה למטרות אחרות ולא לתשלום לתובעת עבור החומרים שסיפקה כאמור;

ד. העובדה שפעלו במרמה או בחוסר תום לב או ברשלנות או "שלא כדין באופן יסודי" בניהול העמותה בכלל, ובפרט ברשימה ארוכה של מעשים ומחדלים המנויים בסעיף 19(א) ו-19(ב) לכתב התביעה המתוקן.

5. על רקע כל אלה, טוענת התובעת כי הנתבעים 2 - 43 חייבים לה, יחד ולחוד, את סכום התביעה מכח הרמת מסך שיש לבצע בינם לבין העמותה; מכח דיני הנזיקין ובכלל זה עוולות הרשלנות, התרמית (המכונה משום-מה בכתב התביעה המתוקן "מרמה, הטעיה") ומחמת חוסר תום לב מצידם; מכח "דיני חוזים ו/או דיני חברות"; ומכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, משום שהפיקו טובת הנאה אישית מהתובעת שלא על פי זכות שבדין.

6. ההליכים התמשכו באופן חריג ביותר. כך בשלב ההליכים המקדמיים, וכך גם בשלב ההוכחות. גם דרך ההתנהלות, ובמיוחד היחסים האישיים העכורים באופן קיצוני ממש בין עו"ד גלמן מצד אחד לבין עו"הד פרייס וסלומון מצד שני, תרמו תרומה של ממש להתארכות ההליך ולכך שאנרגיה רבה הושקעה, וליתר דיוק בוזבזה, במאמץ מתמיד (ולא תמיד מוצלח) להביא את הצדדים לכלל ניהול ענייני ויעיל של ההליך במקום עשייתו לזירת ניגוח אישית.

7. עיקר טענות ההגנה, ככל שהן עולות מסיכומי אותם נתבעים שטרחו והגישו סיכומים, הן אלה:

א. התיישנות ושיהוי;

ב. התובעת אינה תובעת נכונה, משום שלא היא שמכרה את המוצרים ולא הוכחה הטענה שהזכות לקבלת התמורה אכן עברה לידיה (כפי שנראה בהמשך, טענה זו לא נטענה כטענת ת הגנה במלוא מובן המילה);

ג. לפי ההתקשרות החוזית, היה הקבלן צד להתקשרות (ומנהל החברה הקבלנית אף נתן ערבות אישית להתקשרות);

ד. התובעת לא הוכיחה כי הטובין (ולמצער כל הטובין) אכן סופקו;